הרהורים על הקשר בין משה, מעמד הר סיני והורות…

הרבה פעמים יוצא לי להגיד להורים צעירים המגיעים אלי, שבשביל הילדים שלהם הם כמו משה שירד מהר סיני עם עשרת הדברות.

כל מה שיגידו להם – זו אמת צרופה מבחינתם. ככה זה ולא אחרת. זה כמובן בתנאי שהם אומרים את הדברים ברצינות, בהתכוונות וגם בעקביות הראויה…

אז יש פה בעצם הזדמנות להחליט איך אנחנו רוצים לראות את המשפחה שלנו ולפעול בהתאם- אלו ערכים חשובים לנו ולא נוותר עליהם,

מה אנחנו דוחים על הסף, מה לא נכניס הביתה בשום פנים ואופן… פשוט לא?

אבל. בואו נזכור מה קרה אחר כך, שם בהר סיני. בעוד עם ישראל מחכה למשה שירד מההר, מייחל למנהיג בעל שיעור קומה שישמור עליהם,

שיוביל אותם בבטחה לארץ המובטחת, הם לא עמדו בצפייה, קושי בדחיית סיפוקים אני מניחה, וברגע אחד חזרו לאמונות הישנות שלהם,

מונחים על ידי האוטומטים, הדחפים והחולשות הטבועים בהם, ובנו את עגל הזהב.

האם זה לא בדיוק מה שקורה בהורות? לנו ההורים יש תמונת מציאות שאנחנו מאמינים בה ורוצים ליצור אותה.

רוצים לתת לילדים שלנו את הטוב ביותר שיש לנו, ומשתדלים לפעול בכיוון הזה. אבל מה לעשות שגם להם יש דחפים, מאווים, חשקים ורצונות משלהם,

שלא פעם מסתכסכים עם שלנו וקשה להם להתמודד עם ה"לא", ה"אי אפשר" וה"אחר-כך"? (שוב בעיה של קושי בדחיית סיפוקים והכלת תסכולים…).

אז עכשיו נשאר לנו רק להחליט איזה מין מנהיגים אנחנו רוצים להיות. עד כמה 'נצמד לכתוב', למה שנראה לנו חשוב ולא נוותר עליו בשום אופן,

ועד כמה נישאר עם ראש פתוח, נבדוק עם עצמנו למה זה כל כך חשוב לנו, נראה את הילדים שלנו על הדחפים והרצונות שלהם וניתן גם להם מקום… ונדע לאזן בין השניים.

ואולי זו כל התורה כולה…