על קשר ותקשורת אז והיום…

כשאימא שלי היתה ילדה קטנה בקרית חיים, אנשים לא היו נועלים את דלת ביתם. כל מי שחפַץ לבדוק מה נשמע, מה קורה, מה מתבשל, פשוט קפץ לביקור,

ככה מעכשיו להרגע, ללא כל התראה מוקדמת. כשנכנסו הטלפונים לבתים (ופעם זה היה סיפור -סיפור, היו צריכים להזמין קו ולחכות בתור חודשים! תארו לכם…),

אנשים עברו לתקשורת קצת שונה- מידי פעם שיחות התעניינות בטלפון (קצרצרות וענייניות, שיחת טלפון היו יקרות בטירוף!) וכשרצו לבוא לביקור תיאמו זאת מראש.

היום? היום אנחנו בסיפור אחר לגמרי.

מי יעז להגיע לביקור לא מתוכנן? כמעט ואין דבר כזה. בכלל- למי יש זמן לקפוץ לביקור? למי יש זמן ופניות להקשיב למה נשמע, מה קורה ומה מתבשל אצל אחרים?

בקושי עם שלנו אנחנו מסתדרים… אז אנשים קובעים מראש, טנטטיבית כמובן, כי-מה-אנחנו-יודעים-מה-יהיה?…. ורוב הסיכויים שהפגישה תתבטל או לפחות תידחה למועד אחר, טנטטיבי כמובן.

שיחת טלפון בין חברים? זו כמעט תמיד תוקדם ב-אסמס: "ערה?", "פנויה?", "יכולה לדבר?"… ואז. רק אז. תתקיים תקשורת. איזושהי.

תוך כדי שאתה כמעט תמיד לא יכול שלא לשים לב שהצד השני עסוק במקביל במשהו נוסף- עונה למיילים, משחק באיזה משחק מחשב עצבני ומצפצף,

וגם אתה עצמך לא מבזבז זמן יקר ומוצא עצמך תוך כדי חוזר לכל אלה שחיפשו אותך בווטסאפ עוד מהבוקר…

אח! תקשורת תקשורת. חשוב!