מה אתם אומרים על "מחוברים"?

אצלי, כמובן, התחושה הראשונית היתה אי נוחות גדולה, וכמעט באותה שנייה צצה השאלה- למה לעזאזל אנשים עושים את זה?

למה הם צריכים את זה?? אוקיי…פרסום. חשוב! אבל דרור רפאל? אורלי וגיא? מי לא מכיר אותם?

ורגע- זה לא עושה בדיוק את ההיפך ממה שהם רוצים להשיג?

וכמובן שיש לי המון מה להגיד על הילדים של שנחשפים שם, בייחוד הצעירים שבהם, אלה שעדיין אין להם שיקול דעת להחליט אם זה טוב ומתאים להם אם לאו,

ובכל מקרה, אף אחד לא באמת שואל אותם וכל הכביסה האינטימית של הוריהם מתכבסת לה לעיניי כל ומספקת את יצר המציצנות של הציבור כולו…

ואיך הם מתמודדים עם זה  עכשיו בבית הספר ומה יקרה להם מאוחר יותר לכשיגדלו ויסתכלו על כל זה בעיניים בוגרות יותר?…

מי שמכיר אותי (וזה למה "כמובן"), יודע שאני באה ממקום ומזמן בו לא היה מקובל כל כך לדבר על עניינים פרטיים ואינטימיים.

הכל היה אפוף מבוכה ובושה, חסוי וחסוד. לא זוכרת את עצמי מדברת על מין עם חברותיי הטובות, לא על מה שעושים, לא על פנטזיות… הס מלהזכיר.

כלום לא סיפרתי. הייתי הילדה הכי סודית בעולם. אפילו החזייה הראשונה היתה עניין מביש. זוכרת שהקפדתי ללבוש מעליה גופייה,

שחס וחלילה הבנים לא יראו ושלא יעשו מזה עניין וכו-לם ידעו…. תארו לכם. (וואלה אני נשמעת עתיקה:) )

היום, לעומת זאת, הכל בחוץ. תרתי משמע, בכל מובן אפשרי. הרבה פעמים זה כבר מוגזם, בוטה וצורם וממש מטריד בעיניי.

אלא שיחד עם זאת, אני שמה לב למחשבה חדשה שעוברת לי בראש- איזה כייף להם שהם מסוגלים ככה לשחרר!!

להוציא את האמת לאור, על כל חוסר האטרקטיביות שלה, בלי חשבון לאף אחד בעולם, ככה עד הסוף,

ובעצם להראות לנו שכולנו בסוף (או בעצם בהתחלה) אותו דבר: שבריריים, פגיעים והכי רוצים בעולם שיאהבו ויעריכו אותנו.