הרבה פעמים יוצא לי להגיד להורים צעירים המגיעים אלי, שבשביל הילדים שלהם הם כמו משה שירד מהר סיני עם עשרת הדברות.

כל מה שיגידו להם – זו אמת צרופה מבחינתם. ככה זה ולא אחרת. זה כמובן בתנאי שהם אומרים את הדברים ברצינות, בהתכוונות וגם בעקביות הראויה…

אז יש פה בעצם הזדמנות להחליט איך אנחנו רוצים לראות את המשפחה שלנו ולפעול בהתאם- אלו ערכים חשובים לנו ולא נוותר עליהם,

מה אנחנו דוחים על הסף, מה לא נכניס הביתה בשום פנים ואופן… פשוט לא?

אבל. בואו נזכור מה קרה אחר כך, שם בהר סיני. בעוד עם ישראל מחכה למשה שירד מההר, מייחל למנהיג בעל שיעור קומה שישמור עליהם,

שיוביל אותם בבטחה לארץ המובטחת, הם לא עמדו בצפייה, קושי בדחיית סיפוקים אני מניחה, וברגע אחד חזרו לאמונות הישנות שלהם,

מונחים על ידי האוטומטים, הדחפים והחולשות הטבועים בהם, ובנו את עגל הזהב.

האם זה לא בדיוק מה שקורה בהורות? לנו ההורים יש תמונת מציאות שאנחנו מאמינים בה ורוצים ליצור אותה.

רוצים לתת לילדים שלנו את הטוב ביותר שיש לנו, ומשתדלים לפעול בכיוון הזה. אבל מה לעשות שגם להם יש דחפים, מאווים, חשקים ורצונות משלהם,

שלא פעם מסתכסכים עם שלנו וקשה להם להתמודד עם ה"לא", ה"אי אפשר" וה"אחר-כך"? (שוב בעיה של קושי בדחיית סיפוקים והכלת תסכולים…).

אז עכשיו נשאר לנו רק להחליט איזה מין מנהיגים אנחנו רוצים להיות. עד כמה 'נצמד לכתוב', למה שנראה לנו חשוב ולא נוותר עליו בשום אופן,

ועד כמה נישאר עם ראש פתוח, נבדוק עם עצמנו למה זה כל כך חשוב לנו, נראה את הילדים שלנו על הדחפים והרצונות שלהם וניתן גם להם מקום… ונדע לאזן בין השניים.

ואולי זו כל התורה כולה…

מחשבות ממרומי הסולם, בעודי מנסה לשמור על שיווי משקל ובו בזמן להגיע למקומות העמוקים והגבוהים יותר בארונות המטבח שלי.

אלוהים יודע למה ואיך זה קורה… אבל זה קורה! איכשהו רובנו מוצאים עצמנו עסוקים בניקיון הבית בימים אלו רגע לפני החג. ואני חושבת- מה עם ניקיון ביחסים?

הלא גם שם, באופן טבעי, מצטבר לו לכלוך: אבק, כתם של משהו שנשפך, פירורים שהשתרבבו…

גם שם נערמים דברים שאין לנו כבר חפץ בהם, שרק מעמיסים עלינו והגיע הזמן להיפטר מהם…

ואולי זה הרגע?

אז יאללה! ניקיון פסח גם ביחסים!!

מה למשל? הנה כמה כיוונים אפשריים:

להקשיב יותר לילדים, להתעניין באמת במה שהם מספרים לנו על עצמם. למצוא בהם את האור ואת היופי (ובכל אחד יש!),

לשמוע את ההערות שלהם עלינו ולבדוק בכנות אם יש משהו בדבריהם (וכנראה שיש! אלא מה?), להודות להם שהאירו את עינינו,

שלימדו אותנו משהו חדש על עצמנו, למצוא זמן בילוי יחד (אפילו שעה אחת בשבוע עושה את ההבדל!), להיות אמיתיים איתם. אותנטיים.

לוותר על צדקנות ("אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה!" באמת?), להבין שאם משהו מפריע לנו במי שהם או בהתנהלות שלהם זה אחד משניים:

או שהם מזכירים לי את עצמי או שיש כאן משהו שהייתי רוצה לעצמי ולא מצליחה…

לשתף ברגשות, במה שלא מתאים יותר להם ולכם, ומנגד לבקש בקשות ומשאלות, להתייעץ, להיעזר.

לתת להם תחושה שאין עליהם (ובאמת אין עליהם!!). לסמוך עליהם. להאמין להם.

לראות עד כמה הם אוהבים, צריכים אתכם, רוצים בטובתכם. וכשנדמה לכם לפעמים שלא- הזכירו לעצמכם שזה לא נגדכם, זה בעדם.

בעד ההתפתחות, העצמאות והנפרדות שלהם.

ולפתוח את הלב! עוד ועוד! לתת לאביב להיכנס פנימה על שלל ריחותיו המשכרים וצבעוניותו העזה.

חג משמח משפחתי ונעים שיהיה לנו!

בסופו של דבר הכל זה החלטה. ותרגול. בחרו תכונה שהייתם רוצים שתהיה לכם, שיכולה לעזור לכם בהורות (סבלנות, התעניינות, הקשבה, רוגע, שטותניקיות…),

ופשוט שחקו אותה כאילו היא כבר שלכם. נשמע מוזר? אולי. אך אפשרי. מניסיון. ובחסות פורים- הכל עוד יותר אפשרי.

גם אם זה לא יהיה מושלם מייד (וזה לא יהיה), אל ייאוש- ההתמדה תקרב את ההצלחה!

באנגלית זה נשמע יותר טוב- '  practice makes perfect' … יאללה לעבודה!

ותיהנו. אחרת בשביל מה כל זה?

"ילדים שלא רוצים להתחפש, מה שלא יעשו, תמיד יהיו בבעיה. כי הרי הם לא רוצים להתחפש כדי לא לבלוט, אבל גם אם הם לא יתחפשו הם יבלטו!"

כך אומרת לי אימא חכמה בקליניקה שלי השבוע. והיא יודעת מה שהיא אומרת כמישהי שגם לא אהבה  להתחפש כשהיתה ילדה.

ועכשיו היא עוברת את אותו דבר בדיוק עם בכורתה.

פורים בפתח, שמח ומבדח, אבל לא רק. כל מיני עניינים עולים על פני השטח בחג הזה.

ילדים שלא רוצים להתחפש, כאלה שמתקשים להחליט, כל יום רוצים להתחפש למשהו אחר, ואנחנו  ב'הולד' עד הרגע האחרון,

וגם ילדים שרוצים להתחפש למשהו שלא מתאים לנו או מלחיץ אותנו, כמו דמות אלימה במיוחד או בנים שרוצים להתחפש לפיות ונסיכות… (ויש כאלה היום לא מעט).

בקיצור- חג שמח ומאתגר. מעלה שאלות מרתקות על פני שטח.

מי אני רוצה להיות? האם אני יכול להיות כל מי שארצה? האפשרות הזו להיות מישהו אחר פותחת מצד אחד מרחב חדש, אינסופי כמעט,

של אפשרויות חדשות ומצד שני מאלצת אותנו לצאת מעצמנו, מהמקום המוכר והבטוח לעבר הלא נודע, הלא מקובל לפעמים…

האם יש לי את האומץ הדרוש? שאלות מעניינות העולות בימים אלו, רגע לפני.

פורים. החופש לחפש. ולמצוא.

שיהיה חג טוב, שמח ומעניין!

אמרו לנו שילדים יכניסו אושר ושמחה לחיים שלנו – אבל שכחו לספר שהם יביאו איתם גם ימים מלאים הסעות בלתי פוסקות, ארוחות ערב,

מקלחות והמון המון עבודה מייגעת. האם אפשר ליהנות בתוך הטירוף הזה?

7 רעיונות שיעזרו לכם להפוך את ההורות שלכם למקום פחות מייגע והרבה יותר מהנה. כל ימות השנה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4138320,00.html

ואני מתכוונת גם לבית הפיזי, לשכונה בה ביליתם שנים רבות ומשמעותיות מחייכם, לגינה ולמגרש המשחקים בהם שיחקתם שעות על גבי שעות,

ואפילו בית הספר היסודי אליו הלכתם (תתפלאו, אבל זה ממש יכול לעניין אותם לבקר בכל המקומות האלה!), וגם לסיפורי המשפחה והילדות שלכם.

להבין קצת יותר מי זו אימא ומי זה אבא כבני אדם. כילדים. אם עדיין לא עשיתם זאת- יום המשפחה הוא הזדמנות נהדרת!

לא תאמינו עד כמה הילדים שלכם יעופו על זה!

ממש לידי, באולם הנוסעים הנכנסים בשדה התעופה, עומד זוג עם ילדה בת 9 בערך. הילדה נצמדת לאימא ומניחה עליה את ראשה.

האימא לא שמה לב. עיניה סוקרות את החלל. הידיים שלה שמוטות לצדדים. הגוף חצי מוטה הצידה. היא לא מחזירה חיבוק. בכלל לא שמה לב.

אחרי כמה שניות הילדה מתנתקת ממנה ומנסה לעבור לאבא. אותו דבר בדיוק. היא נשענת עליו בזהירות, כמו מנסה לבדוק אם זה בסדר, אם אפשר להמשיך…

הוא שם בגופו אך מחשבותיו במקום אחר לגמרי. לא מבחין כלל במה שקורה פה. הילדה מרפה.

מה עובר לה בראש? אני תוהה.

הלב שלי יוצא אליה. בא לי לחבק אותה. עכשיו ומייד.

וכל אותו זמן האימא קוראת לה 'לירוני' ומסבירה לה באריכות על שדה התעופה ניו-ארק המופיע על הצג הגדול, ואיפה הוא נמצא, ומתי היתה שם, ומה עשתה….

"פחות להסביר גברת!" אני רוצה לצרוח לעברה. "חבקי את הילדה שלך!!!"

ולא עושה דבר.

******

יום המשפחה. תזכורת לכולנו. שום דבר כאן לא ברור מאליו.

כל כך קל להתבלבל, לא לשים לב, להפנות גב, להתנהג באופן לא מכבד. למי שהכי-הכי חשוב לנו בעולם.

ימי משפחה קרובים, שמחים ואוהבים לכולנו- כל ימות השנה.

בדברים שניסיתם ולא הצלחתם (ואולי ממשיכים ומנסים עד עצם היום הזה ממש…), בטעויות שטעיתם,

במעשים או אמירות שאתם מתחרטים עליהם… גם זה חלק חשוב במודלינג שלכם.

לתת מקום למקומות הפחות מוצלחים שלכם, הפחות "נוצצים" בכם. והנה אתם מקצרים את הדרך לרגע בו הם יבואו לספר לכם על המקומות האלה אצלם,

וגם- הם ירגישו קרבה גדולה יותר לכם מהמקום הכל כך אנושי הזה ש(גם) טועה.

לא תאמינו כמה מהר זה יגיע!

אנחנו דורשים מהם לא לבלות שעות מול המסכים, להגיד רק את האמת, לא לדחות למחר ולהתמיד בבחירות שהם עשו.

אבל בו בזמן אנחנו לא יכולים להעביר רגע בלי הסמארטפון, עושים פרסה גם במקום שאסור ודוחים את הדיאטה לראשון הבא.

מאמר שלי שבא להזכיר שילדים הם בני אדם – בדיוק כמונו. תיהנו:)

מאמר 

"אנשים עורכים מסעות כדי להשתוות לגובהם של הרים, לממדי הענק של הגלים בים, למסלולים הארוכים של נהרות,

למרחבי האוקיינוסים, לתנועתם המעגלית של הכוכבים… והם חולפים על פני עצמם מבלי להשתהות כלל".  סנט אוגוסטין

עד כמה אנחנו מכירים את עצמנו? עד כמה אנחנו באמת מודעים להתנהגות שלנו, לבחירות שאנחנו עושים, לרף המוסריות שלנו?…

אני מוצאת עצמי תוהה בעניין הזה לאחרונה. לכאורה- מכירים! ברור, לא? אבל… האמנם?

תמיד אני חושבת שאנחנו כל כך קרובים אצל עצמנו כך שלא פעם חסרה לנו פרספקטיבה. ולא תמיד זה לטובתנו.

מה שברור לנו זה מה אנחנו מצפים מהילדים שלנו: להיות טובים ונכונים, להיות ראויים, להיות תמיד מוסריים… כמונו?

מעניין לבדוק.