…"יש מקרים בהם אפשר ממש לשים את האצבע מתי זה קרה. מתי הילד המתוק שלנו עבר ממצב צבירה של ילד חמוד, נבון, קצת שובב, דעתן וסקרן – לילד מתבגר.

זה יכול לקרות בבוקר בהיר אחד או סתם במהלך אחר צהריים שגרתי, כשלפתע פתאום זה פורץ, ואנחנו מבינים: משהו כאן משתנה לנו מול העיניים.

הילד עובר פאזה. מה שהיה – היה. עכשיו אנחנו כבר בסרט אחר.

אצלנו זה קרה ערב אחד, ערב ככל הערבים לכאורה, כשבתי הבכורה הפציעה מחדרה והודיעה לי בטון מאוד חגיגי: "אמא, הלילה אני לא הולכת לישון, יצא לי קוקו מושלם!".

הסתכלתי עליה, מנסה לקלוט איזשהו חיוך… וכלום! הילדה רצינית להחריד. ואני מכירה אותה: היא חכמה, אינטליגנטית, בעלת חוש הומור מפותח. אז למה היא לא מחייכת?

לקח לי כמה שניות להבין. הילדה רצינית. היא אכן מתכוונת לזה. זה-זה! אבוי! זו לא היא שמדברת איתי כרגע – אלו ההורמונים המדברים מגרונה!

"ברוך בואך יקירתי", ברכתי את עצמי באמפטיה גדולה, "רגלייך עומדות בשערי השלב ההתפתחותי הכה-חשוב ומסעיר הקרוי 'גיל ההתבגרות'. וולקם".

מאמר שלי על גיל ההתבגרות. להמשך קריאה לחצו כאן מאמר

טוב תשמעו. אני מתה על גיל ההתבגרות!

כשאני אומרת את זה במפגש הראשון בקבוצת הורים למתבגרים, או בפתיח של הרצאה להורים למתבגרים,

אני קולטת שכולם מסתכלים עלי בעיניים מוזרות כאלה, תוהות סלש ספקניות כרוצות לומר- על מה לעזאזל היא מדברת?

בדיוק על זה! לבי יוצא לילדות והילדים האלה שפתאום, לפעמים אפילו מהיום למחר, צונמי של הורמונים שוטף אותם,

והם מבינים שהם צריכים לעבור לשלב הבא, באמת אין ברירה, ויאללה ליצור מרחק מאימא ואבא ולהתחיל להתנגד לכל מה שהם אומרים!

וזה קשה! הם עדיין כל כך צעירים! במיוחד היום כשגיל ההתבגרות מתחיל כל כך מוקדם! והם צריכים עדיין את ההורים שלהם! מאוד!!

ומבלבל. אותם ואותנו.

כמו שסיפרה לי אימא נהדרת שהיתה אצלי בייעוץ שהבת שלה בת ה 9 הודיעה לה יום אחד בחגיגיות רבה שמהיום היא לא מספרת לה יותר סודות שלה!

ולפני שהאימא הצליחה להסדיר את נשימותיה הגיעו זו שוב ושאלה בקול קטן: "אימא , זה בסדר שאני לא אספר לך יותר סודות שלי?…."

ועכשיו מה?

ניוזלטר בנושא גיל ההתבגרות. מזמן לא היה לנו.

בסופו של דבר הכל זה החלטה. ותרגול. בחרו תכונה שהייתם רוצים שתהיה לכם, שיכולה לעזור לכם בהורות (סבלנות, התעניינות, הקשבה, רוגע, שטותניקיות…),

ופשוט שחקו אותה כאילו היא כבר שלכם. נשמע מוזר? אולי. אך אפשרי. מניסיון. ובחסות פורים- הכל עוד יותר אפשרי.

גם אם זה לא יהיה מושלם מייד (וזה לא יהיה), אל ייאוש- ההתמדה תקרב את ההצלחה!

באנגלית זה נשמע יותר טוב- '  practice makes perfect' … יאללה לעבודה!

ותיהנו. אחרת בשביל מה כל זה?

ואני מתכוונת גם לבית הפיזי, לשכונה בה ביליתם שנים רבות ומשמעותיות מחייכם, לגינה ולמגרש המשחקים בהם שיחקתם שעות על גבי שעות,

ואפילו בית הספר היסודי אליו הלכתם (תתפלאו, אבל זה ממש יכול לעניין אותם לבקר בכל המקומות האלה!), וגם לסיפורי המשפחה והילדות שלכם.

להבין קצת יותר מי זו אימא ומי זה אבא כבני אדם. כילדים. אם עדיין לא עשיתם זאת- יום המשפחה הוא הזדמנות נהדרת!

לא תאמינו עד כמה הילדים שלכם יעופו על זה!

ממש לידי, באולם הנוסעים הנכנסים בשדה התעופה, עומד זוג עם ילדה בת 9 בערך. הילדה נצמדת לאימא ומניחה עליה את ראשה.

האימא לא שמה לב. עיניה סוקרות את החלל. הידיים שלה שמוטות לצדדים. הגוף חצי מוטה הצידה. היא לא מחזירה חיבוק. בכלל לא שמה לב.

אחרי כמה שניות הילדה מתנתקת ממנה ומנסה לעבור לאבא. אותו דבר בדיוק. היא נשענת עליו בזהירות, כמו מנסה לבדוק אם זה בסדר, אם אפשר להמשיך…

הוא שם בגופו אך מחשבותיו במקום אחר לגמרי. לא מבחין כלל במה שקורה פה. הילדה מרפה.

מה עובר לה בראש? אני תוהה.

הלב שלי יוצא אליה. בא לי לחבק אותה. עכשיו ומייד.

וכל אותו זמן האימא קוראת לה 'לירוני' ומסבירה לה באריכות על שדה התעופה ניו-ארק המופיע על הצג הגדול, ואיפה הוא נמצא, ומתי היתה שם, ומה עשתה….

"פחות להסביר גברת!" אני רוצה לצרוח לעברה. "חבקי את הילדה שלך!!!"

ולא עושה דבר.

******

יום המשפחה. תזכורת לכולנו. שום דבר כאן לא ברור מאליו.

כל כך קל להתבלבל, לא לשים לב, להפנות גב, להתנהג באופן לא מכבד. למי שהכי-הכי חשוב לנו בעולם.

ימי משפחה קרובים, שמחים ואוהבים לכולנו- כל ימות השנה.

בדברים שניסיתם ולא הצלחתם (ואולי ממשיכים ומנסים עד עצם היום הזה ממש…), בטעויות שטעיתם,

במעשים או אמירות שאתם מתחרטים עליהם… גם זה חלק חשוב במודלינג שלכם.

לתת מקום למקומות הפחות מוצלחים שלכם, הפחות "נוצצים" בכם. והנה אתם מקצרים את הדרך לרגע בו הם יבואו לספר לכם על המקומות האלה אצלם,

וגם- הם ירגישו קרבה גדולה יותר לכם מהמקום הכל כך אנושי הזה ש(גם) טועה.

לא תאמינו כמה מהר זה יגיע!

אנחנו דורשים מהם לא לבלות שעות מול המסכים, להגיד רק את האמת, לא לדחות למחר ולהתמיד בבחירות שהם עשו.

אבל בו בזמן אנחנו לא יכולים להעביר רגע בלי הסמארטפון, עושים פרסה גם במקום שאסור ודוחים את הדיאטה לראשון הבא.

מאמר שלי שבא להזכיר שילדים הם בני אדם – בדיוק כמונו. תיהנו:)

מאמר 

"אנשים עורכים מסעות כדי להשתוות לגובהם של הרים, לממדי הענק של הגלים בים, למסלולים הארוכים של נהרות,

למרחבי האוקיינוסים, לתנועתם המעגלית של הכוכבים… והם חולפים על פני עצמם מבלי להשתהות כלל".  סנט אוגוסטין

עד כמה אנחנו מכירים את עצמנו? עד כמה אנחנו באמת מודעים להתנהגות שלנו, לבחירות שאנחנו עושים, לרף המוסריות שלנו?…

אני מוצאת עצמי תוהה בעניין הזה לאחרונה. לכאורה- מכירים! ברור, לא? אבל… האמנם?

תמיד אני חושבת שאנחנו כל כך קרובים אצל עצמנו כך שלא פעם חסרה לנו פרספקטיבה. ולא תמיד זה לטובתנו.

מה שברור לנו זה מה אנחנו מצפים מהילדים שלנו: להיות טובים ונכונים, להיות ראויים, להיות תמיד מוסריים… כמונו?

מעניין לבדוק.

עוד רגע אנחנו כבר מגיעים ל"אחרי החגים" והילדים יחזרו לשגרת הלימודים- הפעם על אמת.

קחו בחשבון שהרגלים עדיין לא הופנמו וזה ייקח קצת זמן: ללכת לישון מוקדם, להתעורר בבוקר ולהתארגן באופן עצמאי ובזמן סביר לגן ולבית הספר,

להיפרד מכם בבוקר (הקטנים), להכין שעורי בית ושאר מטלות (הגדולים יותר), לארגן את התיק וכו'.

היו סבלניים. כמובן גם ברורים ועקביים ויחד עם זאת תפרגנו את הזמן הזה. שבוע-שבועיים לחישוב מסלול מחדש. זה מאוד יעזור להם!

ככל שתהיו יותר איתם ובעדם, כך הם ייכנסו למסלול מהר וטוב יותר.

שתהיה שנת לימודים מוצלחת:)

כשהייתי בת 16, באחד מהוויכוחים האינסופיים שלי עם אבא שלי, זרקתי לו בלהט המאפיין מתבגרות עוצמתיות במיוחד: "אם לא אהיה מאושרת בחיים- עדיף לי למות!!!"

מבלי לעצור לשנייה, כשעל פניו זעזוע עמוק, הוא לא נשאר חייב וירה לעברי: "מה את חושבת לעצמך? החיים זה לא רק זכויות! יש גם חובות!! אי אפשר להיות כל הזמן מאושרים!!!"

ומפה, הויכוח רק הלך והתלהט, הלך והידרדר (או הלך והסלים, תלוי מאיפה מסתכלים על זה…), עד שאחד מאיתנו הותש סופית ופרש, לא זוכרת כבר מי.

היום אנחנו כבר מבינים (מחקרים הוכיחו), שלמידה, שיפור מיומנויות, ואפילו בריאות פיזית קשורים קשר הדוק לתחושת האושר. האושר הוא דשן המצמיח ניסים ונפלאות.

האושר מייצר בנו סקרנות ומוטיבציה, מחבר אותנו ליכולות שלנו ומניע אותנו קדימה. האושר יוצר הצלחה והוא גם התוצאה שלה!

היום אני מבינה שכבר אז היתה בי 'ידיעה לא מודעת' שאושר זה הדלק שלי.

היום אני מבינה שבלי לחוות אושר (כמה שרק ניתן) לא הייתי עושה את מה שאני עושה, מגיעה לאיפה שהגעתי (ועוד רבה הדרך כמובן), חיה את החיים כפי שאני חיה.

היום אני גם מבינה שמבחינתו של אבא שלי, שהיה תוצר של הדור הקודם שהמשימה הגלובלית שלו היתה הישרדות, אושר היתה מילה גסה. מותרות. והוא פשוט דאג לי.

לשמחתי הרבה אנחנו כבר לא שם. היום כבר מותר לרצות להיות מאושר וזה אפילו בהישג יד!

לשלב בחיי היום יום תחביבים ועיסוקים שעושים לנו טוב על הלב (לשים מוסיקה שאוהבים ולרקוד בטירוף בסלון, למשל…), לשחק בכל הזדמנות (גם ספורט הולך, גם לשחק עם הילדים במה שאנחנו אוהבים),

לטייל בטבע, לתת מעצמנו לאחרים, והכי חשוב- להוקיר את מה שיש כל יום מחדש!

והנה האושר כבר פה.

שנהיה מאושרים בשנה הזו. לא פחות.