בעודי כותבת את הניוזלטר הזה קופצת לי חלונית במחשב המודיעה שאסי דיין נפטר. בום!

עם כל כמה שזה היה כבר כתוב על הקיר הרבה זמן, שראינו את ההתדרדרות והדעיכה, שהבנו שהוא לא יהיה איתנו עוד הרבה, זה מפתיע וקשה…

לא מזמן צפיתי בסדרה האוטוביוגרפית על חייו "החיים כשמועה" שהיא בדיוק כמוהו- אותנטית, אינטליגנטית, מרתקת ומכמירת לב.

אדם שהיה כל כך כל כך כשרוני, יצירתי, פורה, כריזמטי, שנון, יפה תואר… היה לו הכל, כולל נקודת פתיחה מבטיחה, ייחוס ומעמד,

ועם כל זה, חסר היה את אותו מרכיב חיוני ובסיסי לחיים- שמחה בלב.

כל חייו ניהל דיאלוג פנימי נוקב וכאוב עם אבא משה דיין שלא היה שם כשהיה צריך אותו, שלא חיבק ולא התפעל,

לא סיפק את אבות המזון החיוניים והבסיסיים כל כך לכל ילד, והותיר חלל גדול.

כל כך עצוב לחיות ככה. למות ככה.

זכרו ברוך ומבורך .

לקראת יום המשפחה יצא מחקר שקבע כי 40% מהאבות (כאן, אצלנו) רואים את ילדיהם רק בסופ"שים.

שמעתם את זה? הופתעתם?

אני לא. האמת, אני פוגשת אותם יום-יום, אבות העובדים המון שעות (ואגב- גם לא מעט אימהות)

ולא מצליחים לחזור הביתה בשעות בהן הילדים עדיין ערים. גם ההורים עצמם לא ממש נפגשים.

לא פעם השיחה היחידה שלהם בשבוע מתקיימת אצלי בחדר (ערך מוסף בלתי מבוטל לשעת ייעוץ…).

למה זה קורה? עומס כלכלי, רמת חיים גבוהה שצריך לתחזק איכשהו, תובענות מצד המעסיקים,

נורמה רווחת של החברה הישראלית המקדשת הישגיות ומצוינות, וגם- לא תמיד כייף לחזור הביתה.

עוד משרה תובענית לא פחות (כנראה יותר), ילדים סרבנים, אווירה לא משהו, המון שרפות שצריך לכבות,

ובאמת- למי יש כוח לזה? וכן. גם לאבות יש רגשות אשמה.

אז אני שואלת אתכם: ואם יהיה נעים לחזור הביתה- הייתם חוזרים מוקדם יותר?

אם זה מה שיעזור לכם – בזה אני עוסקת. לעשות שיהיה נעים יותר. ובאופן מופלא וקסום, בכל פעם מחדש, זה מצליח.

בואו נשנה את הסטטיסטיקה. בשביל עצמנו. בשביל הילדים שלנו.