הוריה של יהלי יושבים מולי ואי אפשר שלא לחוש בייאוש האופף אותם. "איך זה הגיע למצב הזה?" הם שואלים אותי, "ומה עושים???"

יהלי היא מתבגרת בת 16, סופר אינטליגנטית ונבונה, סופר מוכשרת, שלא רוצה ללכת לבית ספר.

זה לא התחיל מעכשיו, חוסר הרצון הזה, אלא שזה הגיע למצב בו היא מגלה התנגדות פיזית ממש והוריה, מודאגים ואובדי עצות,

מספרים לי איך כל בוקר מחדש, הם עושים שמיניות באוויר על מנת להוציא אותה מהבית, עד כדי מאבק פיזי של ממש.

ואם זה לא מספיק, הם גם מוצאים עצמם מתמודדים, כל יום מחדש, עם סדרת שאלות ואמירות נוקבות כמו: למה צריך את הדבר הזה?

זה לא מעניין אותי! אני לא אשתמש בזה אף פעם! המורים פה לא יודעים דברים שאני יודעת! משעמם לי! זה לא קשור אלי!

מי צריך את הבגרות הזאת בכלל? ועוד כהנה וכהנה אמירות…

יהלי כבר עברה כמה בתי ספר בשנים האחרונות, ואפילו עלתה האפשרות שהיא תפסיק ללמוד ותמצא מסגרת אחרת מחייבת של עבודה.

אלא שהוריה ממש לא יכולים לסמוך עליה שאכן תמצא עבודה כזו ותתמיד בה. הם מבינים כבר שיש בעיה. יהלי עושה רק את מה שהיא אוהבת.

(והיא כמובן לא היחידה, פוגשת סיפורים דומים לזה על בסיס קבוע…)

ואז נזכרתי בגרפיטי שצילמתי לפני כמה שבועות ברח' ריינס בת"א. כבר אז חשבתי עד כמה זה משקף את המסר שילדינו חיים לאורו היום… הנה לפניכם:

"מה ששנוא עליך – אל תעשה!!"

המסר הזה מועבר אליהם מכל עבר, וגם אנחנו, מבלי משים, תורמים את תרומתנו.

"תעשי רק מה שאת אוהבת" שרה גלי עטרי, "ילד שלי, לך רק בדרך שלך" שר מוקי וכולנו שרים איתם בקול גדול ובהתרוממות רוח,

מאושרים שיכולים לעשות תיקון גדול לעצמנו ולתת לילדים שלנו את מה שלנו לא היה- החרות לבחור ולעשות רק מה שאנחנו רוצים ואוהבים!

כן, בטח שחשוב לנו שהם יעשו מה שאנחנו מבקשים, אבל באותה נשימה אנחנו רוצים לפרגן להם, מרחמים עליהם, פוחדים מהתגובות שלהם לבקשות שלנו,

עייפים מלהיכנס לתהליך עקבי של למידה, ולא פחות מזה- מעריצים את הדעתנות שלהם, את האסרטיביות והיכולת המופלאה שלהם להיות נאמנים לעצמם.

וכך קורה שאנחנו מוותרים להם וילדים היום יותר ויותר עושים רק מה שמתאים להם. כמו שמציג הגרפיטי הזה בהכי פשוט שיש: מה ששנוא עליך, אל תעשה. נ ק ו ד ה.

אז מה עושים?

מכירים בזה, מבינים מאיפה זה בא, מחפשים איפה וכמה אנחנו מוותרים ועושים חישוב מסלול מחדש, שיש בו סעיפים עליהם אנחנו לא מוותרים,

אלא שבאמת חשובים לנו, ועובדים בזה. בעקביות אין קץ, עד שהמסר נקלט.

אם אתם מרגישים שקשה לכם לבד, שאתם לא יודעים מה בדיוק עושים, שאתם מתחילים טוב ונשברים באמצע,

שהייתם רוצים ליווי ותמיכה בתהליך כך שהפעם זה יצליח סופסופ…! – דברו איתי. אשמח לעזור.

שלכם באהבה,

אלי

היום האחרון של החופש הגדול!

רציתם שיגיע כבר הרגע הזה? חיכיתם וייחלתם לו?

או אולי מלחיץ אתכם יותר לחשוב שהנה, מחר כבר חוזרים לשגרה, ושוב צריך להתעורר מוקדם בבוקר,

להתארגן במהירות, לא לשכוח שום דבר, להיכנס למערכת שעות לחוצה וצפופה,

להתמודד עם מטלות בית ספר, שעורי בית, מבחנים, חוגים, הסעות….

לאיזו קבוצה אתם שייכים?

כך או כך- מזמינה אתכם להעביר את היום הזה ברוגע!

לשים את הנייד בצד,

לנשום….

להיות עם הילדים בהתרגשות ובצפייה שהם חווים,

להקשיב להם,

לשמוע מה מטריד אותם, מה מעסיק אותם רגע לפני,

להיות שם בשבילם, מכילים ואמפטיים.

לא למהר ולבטל את החששות,

לתת להן מקום וכבוד.

לבדוק איתם מה ניתן לעשות ומה יכול לעזור להם,

להקשיב להם.

לתת להם למצוא את הפתרונות המתאימים בדיוק למה שהם צריכים…

להתחיל את ההתארגנות של סוף היום מוקדם יחסית.

להכין מבעוד מועד את כל מה שצריך למחר,

לארגן יחד ארוחת ערב,

להשאיר זמן וכוח לזמן המופלא לפני השינה.

לשבת לידם, לעשות יחד משהו מרגיע,

להקשיב להם.

להיות.

עוד יהיה כל כך הרבה  doingכל השנה הזו,

אז בואו נתאמן ב being

פשוט להיות.

בשקט.

בלי רעשי רקע.

בלי מסכים.

ולהקשיב להם.

…ככה מתחילים שנה חדשה!

מאחלת לכם שנת לימודים טובה ושמחה ומצמיחה לכולכם, לכם ולילדים,

ומזכירה לכם שאני כאן בשבילכם, כל השנה, לכל שאלה, שיתוף, התייעצות, בכל נושא ולכל גיל.

שלכם באהבה רבה,

אלי