בימים לפני שתל אביב הפכה להיות TLV
לפני שהמציאו מילים כמו סלפי, שיימינג, ו"אין דברים כאלה!"
וגם הכלה, קבלה ואמפטיה לא היו עוד בנמצא…
לפני שצצו יועצים ויועצות לכל דבר ועניין
והעולם הפך לסופרמרקט ענק
שהולכים בו לאיבוד…
היינו קמים בשבת בבוקר מלאי התרגשות
לובשים בגדי ים
אורזים תיק עם מגבות
ממלאים צידנית בירקות, ביצים קשות וכריכים עם גבינה לבנה
(וממש לא חושבים שחלב לא בריא, שהירקות מרוססים או שלחם כוסמין עדיף)
ונוסעים ליום שלם לים רחוק!
יש!!!
יום שלם במים
אחותי ואני
מתאמנות על עמידות ידיים וגלגולים "בעומק"
מדמיינות שאנחנו כוכבות הוליוודיות, רוקדות ושרות בין הגלים
מנפנפות בשערנו הארוך לכל עבר ומרגישות הכי יפות שיש…
בוראות עולם שהוא רק שלנו.
ביצה קשה ביד אחת- עגבנייה בשנייה
המיץ האדום מטפטף אבל למי אכפת…
לא חם לנו, לא דביק לנו, לא משעמם לנו
אין זמן, אין מקום, אין קושי
שעות של אושר צרוף
ככה עד הערב, עד שקיעה אדומה
הגוף ספוג שמש והנפש שִמחה…
במכונית (בלי מזגן אבל למי אכפת?)
מהמושב האחורי מסתכלת על עצמי במראה
ובודקת את השיזוף
(מחר אלבש חולצה לבנה!)
וכבר רבות ביננו מי ראשונה במקלחת…
אם זה היה כבר קיים אז, הייתי אומרת ברגע ההוא- אין. אין דברים כאלה.

ועכשיו הלב שלי נצבט.

>>> מאחלת לכם חופש גדול עם הרבה בילויים "קטנים-גדולים" שלא עולים הרבה כסף ועדיין- הכי מרגשים בעולם! (*כמו מה למשל? ראו טיפ מצורף)

טוב תשמעו. אני מתה על גיל ההתבגרות!

כשאני אומרת את זה במפגש הראשון בקבוצת הורים למתבגרים, או בפתיח של הרצאה להורים למתבגרים,

אני קולטת שכולם מסתכלים עלי בעיניים מוזרות כאלה, תוהות סלש ספקניות כרוצות לומר- על מה לעזאזל היא מדברת?

בדיוק על זה! לבי יוצא לילדות והילדים האלה שפתאום, לפעמים אפילו מהיום למחר, צונמי של הורמונים שוטף אותם,

והם מבינים שהם צריכים לעבור לשלב הבא, באמת אין ברירה, ויאללה ליצור מרחק מאימא ואבא ולהתחיל להתנגד לכל מה שהם אומרים!

וזה קשה! הם עדיין כל כך צעירים! במיוחד היום כשגיל ההתבגרות מתחיל כל כך מוקדם! והם צריכים עדיין את ההורים שלהם! מאוד!!

ומבלבל. אותם ואותנו.

כמו שסיפרה לי אימא נהדרת שהיתה אצלי בייעוץ שהבת שלה בת ה 9 הודיעה לה יום אחד בחגיגיות רבה שמהיום היא לא מספרת לה יותר סודות שלה!

ולפני שהאימא הצליחה להסדיר את נשימותיה הגיעו זו שוב ושאלה בקול קטן: "אימא , זה בסדר שאני לא אספר לך יותר סודות שלי?…."

ועכשיו מה?

ניוזלטר בנושא גיל ההתבגרות. מזמן לא היה לנו.

ממש לידי, באולם הנוסעים הנכנסים בשדה התעופה, עומד זוג עם ילדה בת 9 בערך. הילדה נצמדת לאימא ומניחה עליה את ראשה.

האימא לא שמה לב. עיניה סוקרות את החלל. הידיים שלה שמוטות לצדדים. הגוף חצי מוטה הצידה. היא לא מחזירה חיבוק. בכלל לא שמה לב.

אחרי כמה שניות הילדה מתנתקת ממנה ומנסה לעבור לאבא. אותו דבר בדיוק. היא נשענת עליו בזהירות, כמו מנסה לבדוק אם זה בסדר, אם אפשר להמשיך…

הוא שם בגופו אך מחשבותיו במקום אחר לגמרי. לא מבחין כלל במה שקורה פה. הילדה מרפה.

מה עובר לה בראש? אני תוהה.

הלב שלי יוצא אליה. בא לי לחבק אותה. עכשיו ומייד.

וכל אותו זמן האימא קוראת לה 'לירוני' ומסבירה לה באריכות על שדה התעופה ניו-ארק המופיע על הצג הגדול, ואיפה הוא נמצא, ומתי היתה שם, ומה עשתה….

"פחות להסביר גברת!" אני רוצה לצרוח לעברה. "חבקי את הילדה שלך!!!"

ולא עושה דבר.

******

יום המשפחה. תזכורת לכולנו. שום דבר כאן לא ברור מאליו.

כל כך קל להתבלבל, לא לשים לב, להפנות גב, להתנהג באופן לא מכבד. למי שהכי-הכי חשוב לנו בעולם.

ימי משפחה קרובים, שמחים ואוהבים לכולנו- כל ימות השנה.

"אנשים עורכים מסעות כדי להשתוות לגובהם של הרים, לממדי הענק של הגלים בים, למסלולים הארוכים של נהרות,

למרחבי האוקיינוסים, לתנועתם המעגלית של הכוכבים… והם חולפים על פני עצמם מבלי להשתהות כלל".  סנט אוגוסטין

עד כמה אנחנו מכירים את עצמנו? עד כמה אנחנו באמת מודעים להתנהגות שלנו, לבחירות שאנחנו עושים, לרף המוסריות שלנו?…

אני מוצאת עצמי תוהה בעניין הזה לאחרונה. לכאורה- מכירים! ברור, לא? אבל… האמנם?

תמיד אני חושבת שאנחנו כל כך קרובים אצל עצמנו כך שלא פעם חסרה לנו פרספקטיבה. ולא תמיד זה לטובתנו.

מה שברור לנו זה מה אנחנו מצפים מהילדים שלנו: להיות טובים ונכונים, להיות ראויים, להיות תמיד מוסריים… כמונו?

מעניין לבדוק.

כשהייתי בת 16, באחד מהוויכוחים האינסופיים שלי עם אבא שלי, זרקתי לו בלהט המאפיין מתבגרות עוצמתיות במיוחד: "אם לא אהיה מאושרת בחיים- עדיף לי למות!!!"

מבלי לעצור לשנייה, כשעל פניו זעזוע עמוק, הוא לא נשאר חייב וירה לעברי: "מה את חושבת לעצמך? החיים זה לא רק זכויות! יש גם חובות!! אי אפשר להיות כל הזמן מאושרים!!!"

ומפה, הויכוח רק הלך והתלהט, הלך והידרדר (או הלך והסלים, תלוי מאיפה מסתכלים על זה…), עד שאחד מאיתנו הותש סופית ופרש, לא זוכרת כבר מי.

היום אנחנו כבר מבינים (מחקרים הוכיחו), שלמידה, שיפור מיומנויות, ואפילו בריאות פיזית קשורים קשר הדוק לתחושת האושר. האושר הוא דשן המצמיח ניסים ונפלאות.

האושר מייצר בנו סקרנות ומוטיבציה, מחבר אותנו ליכולות שלנו ומניע אותנו קדימה. האושר יוצר הצלחה והוא גם התוצאה שלה!

היום אני מבינה שכבר אז היתה בי 'ידיעה לא מודעת' שאושר זה הדלק שלי.

היום אני מבינה שבלי לחוות אושר (כמה שרק ניתן) לא הייתי עושה את מה שאני עושה, מגיעה לאיפה שהגעתי (ועוד רבה הדרך כמובן), חיה את החיים כפי שאני חיה.

היום אני גם מבינה שמבחינתו של אבא שלי, שהיה תוצר של הדור הקודם שהמשימה הגלובלית שלו היתה הישרדות, אושר היתה מילה גסה. מותרות. והוא פשוט דאג לי.

לשמחתי הרבה אנחנו כבר לא שם. היום כבר מותר לרצות להיות מאושר וזה אפילו בהישג יד!

לשלב בחיי היום יום תחביבים ועיסוקים שעושים לנו טוב על הלב (לשים מוסיקה שאוהבים ולרקוד בטירוף בסלון, למשל…), לשחק בכל הזדמנות (גם ספורט הולך, גם לשחק עם הילדים במה שאנחנו אוהבים),

לטייל בטבע, לתת מעצמנו לאחרים, והכי חשוב- להוקיר את מה שיש כל יום מחדש!

והנה האושר כבר פה.

שנהיה מאושרים בשנה הזו. לא פחות.

לשחרר את התינוקת המושלמת שלך כשהיא עוברת בפעם הראשונה מהידיים הדואגות והאוהבות שלך לידיים של מטפלת

שאמנם בדקת אותה ב 700 עיניים ווידאת שהיא אכן ה-אחת, אבל לכי תדעי…
לשחרר בבוקר היום הראשון בגן (והימים שיבואו לאחר מכן) כשאת תוהה איך המתוקית הפצפונית שלך

תסתדר שם בלעדייך כל כך הרבה שעות, ומי ידע להבין אותה כמוך…
לשחרר כשהיא הולכת לחברה ובפעם הראשונה רוצה להישאר שם לבד ופשוט הודפת אותך לכיוון הדלת ואת עושה את כל המאמצים שלא לדמוע שם לפני כולם…
לשחרר בגן חדש של בית הספר הייחודי שבחרת עבורה כשמסתבר שהיא הכי קטנה מכו-לם ונורא-נורא קשה לה,

והיא נצמדת אלייך בנואשות וממש לא רוצה שתלכי ואת מבינה שאין מה לעשות- כל ההורים מתבקשים לצאת החוצה…. וגם את.
לשחרר זה כשהיא בגיל ההתבגרות מנגבת את הנשיקות שלך, הודפת את החיבוק, מסתגרת לה בחדר שעות,

מדברת באריכות עם החברות בטלפון וכשאת מבקשת לבדוק מה קורה היא אומרת לך מבלי למצמץ- "אני רוצה להיות לבד!"
לשחרר זה להוריד את הבת שלך בפתח של שדה התעופה עם התרמיל הגדול, לראות את הדלתות נסגרות מאחוריה ולהבין שהפעם, באמת,

את צריכה לשחרר… הילדה בדרך להודו.
לאחל לה נסיעה טובה באמת, לקוות שכל המילים הטובות והחכמות שלך נכנסו גם הן לתרמיל הזה ולדעת שיש לך ילדה גדולה

שפוסעת כרגע עוד צעד גדול במיוחד לקראת החיים שהם רק שלה, והיא נהדרת ונפלאה והולכת לחוות חוויות מדהימות, עוצמתיות, צבעוניות וקסומות- ממש כמוה.

וזה מה שעשיתי השבוע. עלמה בתי הבכורה טסה לטיול הגדול בהודו- ואני מתרגלת שחרור…

לכל אחד מאיתנו יש המון דמויות בפנים… מודעים לכך? מכירים אותן?

את חלקן בוודאי. דמויות שונות ומגוונות: שמחות ועצובות, אופטימיות ופאסימיות, קלילות ו'כבדות', צעירות ובוגרות…

ערב רב של דמויות המלוות אותנו כל ימות השנה. עם חלקן אנחנו מסתדרים יותר- עם חלקן פחות.

יש כאלה שאנחנו מאוד מזוהים איתן ומרגישים נוח בחברתן, ואחרות שאמנם התרגלנו אליהן,

אלא שהיינו כבר שמחים להיפרד מהן. לשחרר אותן לדרכן. וזה לא כזה פשוט…

פורים זו הזדמנות מצוינת להתבונן קצת פנימה ולבדוק: איזו דמות בתוכי הייתי שמח להגביר את קולה?

להיות קצת יותר כזה – יותר שמח, יותר פתוח, פחות מתחשבן? איך זה מרגיש להיות כזה? רק לכמה שעות

…ואולי, מי יודע, זה ימצא חן בעיניי והיא תישאר איתי גם כשהחג ייגמר?

… וְאִם רָצָה לִכְעֹס עַל בָּנָיו כְּדֵי לחָנְכַם, יַרְאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא כּוֹעֵס, אֲבָל תִּהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, כָּאָדָם שֶׁהוּא מְדָּמֶהּ…  (הרמב"ם)

מותר להגיד 'הרמב"ם שאין עליו'?

כל כך הרבה חכמה במילים כל כך ספורות. הבנו את זה? יש כעס ויש כעס ויש כעס. אדם גדול (גדול=דגול) יכעס על ילדיו, כן, אבל לא יאבד את זה לגמרי.

לא ילך לאיבוד לעצמו. יזכור היטב שהוא כרגע בתפקיד המבוגר המשמעותי המחנך.

ייקח בחשבון איך הוא רוצה להיראות, מי הוא רוצה להיות, גם בשעת כעס, ויישאר האדם ההוא.

ע נ ק! הא?

הוצאת לי את המילים מהפה, כבוד הרמב"ם…

כשאימא שלי היתה ילדה קטנה בקרית חיים, אנשים לא היו נועלים את דלת ביתם. כל מי שחפַץ לבדוק מה נשמע, מה קורה, מה מתבשל, פשוט קפץ לביקור,

ככה מעכשיו להרגע, ללא כל התראה מוקדמת. כשנכנסו הטלפונים לבתים (ופעם זה היה סיפור -סיפור, היו צריכים להזמין קו ולחכות בתור חודשים! תארו לכם…),

אנשים עברו לתקשורת קצת שונה- מידי פעם שיחות התעניינות בטלפון (קצרצרות וענייניות, שיחת טלפון היו יקרות בטירוף!) וכשרצו לבוא לביקור תיאמו זאת מראש.

היום? היום אנחנו בסיפור אחר לגמרי.

מי יעז להגיע לביקור לא מתוכנן? כמעט ואין דבר כזה. בכלל- למי יש זמן לקפוץ לביקור? למי יש זמן ופניות להקשיב למה נשמע, מה קורה ומה מתבשל אצל אחרים?

בקושי עם שלנו אנחנו מסתדרים… אז אנשים קובעים מראש, טנטטיבית כמובן, כי-מה-אנחנו-יודעים-מה-יהיה?…. ורוב הסיכויים שהפגישה תתבטל או לפחות תידחה למועד אחר, טנטטיבי כמובן.

שיחת טלפון בין חברים? זו כמעט תמיד תוקדם ב-אסמס: "ערה?", "פנויה?", "יכולה לדבר?"… ואז. רק אז. תתקיים תקשורת. איזושהי.

תוך כדי שאתה כמעט תמיד לא יכול שלא לשים לב שהצד השני עסוק במקביל במשהו נוסף- עונה למיילים, משחק באיזה משחק מחשב עצבני ומצפצף,

וגם אתה עצמך לא מבזבז זמן יקר ומוצא עצמך תוך כדי חוזר לכל אלה שחיפשו אותך בווטסאפ עוד מהבוקר…

אח! תקשורת תקשורת. חשוב!

אצלי, כמובן, התחושה הראשונית היתה אי נוחות גדולה, וכמעט באותה שנייה צצה השאלה- למה לעזאזל אנשים עושים את זה?

למה הם צריכים את זה?? אוקיי…פרסום. חשוב! אבל דרור רפאל? אורלי וגיא? מי לא מכיר אותם?

ורגע- זה לא עושה בדיוק את ההיפך ממה שהם רוצים להשיג?

וכמובן שיש לי המון מה להגיד על הילדים של שנחשפים שם, בייחוד הצעירים שבהם, אלה שעדיין אין להם שיקול דעת להחליט אם זה טוב ומתאים להם אם לאו,

ובכל מקרה, אף אחד לא באמת שואל אותם וכל הכביסה האינטימית של הוריהם מתכבסת לה לעיניי כל ומספקת את יצר המציצנות של הציבור כולו…

ואיך הם מתמודדים עם זה  עכשיו בבית הספר ומה יקרה להם מאוחר יותר לכשיגדלו ויסתכלו על כל זה בעיניים בוגרות יותר?…

מי שמכיר אותי (וזה למה "כמובן"), יודע שאני באה ממקום ומזמן בו לא היה מקובל כל כך לדבר על עניינים פרטיים ואינטימיים.

הכל היה אפוף מבוכה ובושה, חסוי וחסוד. לא זוכרת את עצמי מדברת על מין עם חברותיי הטובות, לא על מה שעושים, לא על פנטזיות… הס מלהזכיר.

כלום לא סיפרתי. הייתי הילדה הכי סודית בעולם. אפילו החזייה הראשונה היתה עניין מביש. זוכרת שהקפדתי ללבוש מעליה גופייה,

שחס וחלילה הבנים לא יראו ושלא יעשו מזה עניין וכו-לם ידעו…. תארו לכם. (וואלה אני נשמעת עתיקה:) )

היום, לעומת זאת, הכל בחוץ. תרתי משמע, בכל מובן אפשרי. הרבה פעמים זה כבר מוגזם, בוטה וצורם וממש מטריד בעיניי.

אלא שיחד עם זאת, אני שמה לב למחשבה חדשה שעוברת לי בראש- איזה כייף להם שהם מסוגלים ככה לשחרר!!

להוציא את האמת לאור, על כל חוסר האטרקטיביות שלה, בלי חשבון לאף אחד בעולם, ככה עד הסוף,

ובעצם להראות לנו שכולנו בסוף (או בעצם בהתחלה) אותו דבר: שבריריים, פגיעים והכי רוצים בעולם שיאהבו ויעריכו אותנו.