מכירים?

גם כשאנחנו מדברים על פחדים, זה ככה. פתאום כשילד מתחיל לפחד מדברים מציאותיים (ולצערנו לא חסר ממה לפחד),

אנחנו מוצאים עצמנו מתגעגעים לתקופה הקסומה ההיא של המפלצות והנמרים…

אז כן, אין ברירה חברים. דברים לא קלים קורים בחיים (ולצערנו גם קשים ומזעזעים), והילדים שלנו נחשפים אליהם,

אם דרך אמצעי התקשורת ואם דרך חבר שמעלה את הנושא.

מה שמזמין אותנו גם לעלות כתה. לצמוח עם הילדים שלנו ולהעז לדבר גם על נושאים שאפילו לנו קשה איתם.

להתמודד באומץ ובבגרות.

כי היום ילדים רואים, שומעים ומתעניינים. שואלים שאלות נוקבות ומצפים לתשובות, ותפקידנו לספק אותן. לתת מענה ראוי.

לא פרטני מידיי, כמובן, בהתאם לגיל ולהבנה, אך עדיין אמיתי ומכבד.

מאחלת לכולנו ימים של שקט, ושהרעש היחיד שיטריד אותנו יהיה המולת המונדיאל כל לילה מהמקלטים של השכנים מסביב…

לקראת יום המשפחה יצא מחקר שקבע כי 40% מהאבות (כאן, אצלנו) רואים את ילדיהם רק בסופ"שים.

שמעתם את זה? הופתעתם?

אני לא. האמת, אני פוגשת אותם יום-יום, אבות העובדים המון שעות (ואגב- גם לא מעט אימהות)

ולא מצליחים לחזור הביתה בשעות בהן הילדים עדיין ערים. גם ההורים עצמם לא ממש נפגשים.

לא פעם השיחה היחידה שלהם בשבוע מתקיימת אצלי בחדר (ערך מוסף בלתי מבוטל לשעת ייעוץ…).

למה זה קורה? עומס כלכלי, רמת חיים גבוהה שצריך לתחזק איכשהו, תובענות מצד המעסיקים,

נורמה רווחת של החברה הישראלית המקדשת הישגיות ומצוינות, וגם- לא תמיד כייף לחזור הביתה.

עוד משרה תובענית לא פחות (כנראה יותר), ילדים סרבנים, אווירה לא משהו, המון שרפות שצריך לכבות,

ובאמת- למי יש כוח לזה? וכן. גם לאבות יש רגשות אשמה.

אז אני שואלת אתכם: ואם יהיה נעים לחזור הביתה- הייתם חוזרים מוקדם יותר?

אם זה מה שיעזור לכם – בזה אני עוסקת. לעשות שיהיה נעים יותר. ובאופן מופלא וקסום, בכל פעם מחדש, זה מצליח.

בואו נשנה את הסטטיסטיקה. בשביל עצמנו. בשביל הילדים שלנו.