חג שבועות הוא זמן מעולה לעצור לרגע ולבדוק – מה התחדש השנה?

מה עשיתם שלא עשיתם אף פעם לפני כן, אלו הישגים היו לכם, מה העזתם לנסות, לגלות על עצמכם?

וגם- מה השתנה בחייכם? שלכם ושל הילדים שלכם. אפשר לנצל את החופש הזה ובאחת ההתכנסויות המשפחתיות

לפתוח סבב שיתופים בו כולם ייקחו חלק (עם מעט עזרה לצעירים בחבורה). מעניין מה תגלו!

הרבה פעמים יוצא לי להגיד להורים צעירים המגיעים אלי, שבשביל הילדים שלהם הם כמו משה שירד מהר סיני עם עשרת הדברות.

כל מה שיגידו להם – זו אמת צרופה מבחינתם. ככה זה ולא אחרת. זה כמובן בתנאי שהם אומרים את הדברים ברצינות, בהתכוונות וגם בעקביות הראויה…

אז יש פה בעצם הזדמנות להחליט איך אנחנו רוצים לראות את המשפחה שלנו ולפעול בהתאם- אלו ערכים חשובים לנו ולא נוותר עליהם,

מה אנחנו דוחים על הסף, מה לא נכניס הביתה בשום פנים ואופן… פשוט לא?

אבל. בואו נזכור מה קרה אחר כך, שם בהר סיני. בעוד עם ישראל מחכה למשה שירד מההר, מייחל למנהיג בעל שיעור קומה שישמור עליהם,

שיוביל אותם בבטחה לארץ המובטחת, הם לא עמדו בצפייה, קושי בדחיית סיפוקים אני מניחה, וברגע אחד חזרו לאמונות הישנות שלהם,

מונחים על ידי האוטומטים, הדחפים והחולשות הטבועים בהם, ובנו את עגל הזהב.

האם זה לא בדיוק מה שקורה בהורות? לנו ההורים יש תמונת מציאות שאנחנו מאמינים בה ורוצים ליצור אותה.

רוצים לתת לילדים שלנו את הטוב ביותר שיש לנו, ומשתדלים לפעול בכיוון הזה. אבל מה לעשות שגם להם יש דחפים, מאווים, חשקים ורצונות משלהם,

שלא פעם מסתכסכים עם שלנו וקשה להם להתמודד עם ה"לא", ה"אי אפשר" וה"אחר-כך"? (שוב בעיה של קושי בדחיית סיפוקים והכלת תסכולים…).

אז עכשיו נשאר לנו רק להחליט איזה מין מנהיגים אנחנו רוצים להיות. עד כמה 'נצמד לכתוב', למה שנראה לנו חשוב ולא נוותר עליו בשום אופן,

ועד כמה נישאר עם ראש פתוח, נבדוק עם עצמנו למה זה כל כך חשוב לנו, נראה את הילדים שלנו על הדחפים והרצונות שלהם וניתן גם להם מקום… ונדע לאזן בין השניים.

ואולי זו כל התורה כולה…

בדברים שניסיתם ולא הצלחתם (ואולי ממשיכים ומנסים עד עצם היום הזה ממש…), בטעויות שטעיתם,

במעשים או אמירות שאתם מתחרטים עליהם… גם זה חלק חשוב במודלינג שלכם.

לתת מקום למקומות הפחות מוצלחים שלכם, הפחות "נוצצים" בכם. והנה אתם מקצרים את הדרך לרגע בו הם יבואו לספר לכם על המקומות האלה אצלם,

וגם- הם ירגישו קרבה גדולה יותר לכם מהמקום הכל כך אנושי הזה ש(גם) טועה.

לא תאמינו כמה מהר זה יגיע!

אנחנו דורשים מהם לא לבלות שעות מול המסכים, להגיד רק את האמת, לא לדחות למחר ולהתמיד בבחירות שהם עשו.

אבל בו בזמן אנחנו לא יכולים להעביר רגע בלי הסמארטפון, עושים פרסה גם במקום שאסור ודוחים את הדיאטה לראשון הבא.

מאמר שלי שבא להזכיר שילדים הם בני אדם – בדיוק כמונו. תיהנו:)

מאמר 

"אנשים עורכים מסעות כדי להשתוות לגובהם של הרים, לממדי הענק של הגלים בים, למסלולים הארוכים של נהרות,

למרחבי האוקיינוסים, לתנועתם המעגלית של הכוכבים… והם חולפים על פני עצמם מבלי להשתהות כלל".  סנט אוגוסטין

עד כמה אנחנו מכירים את עצמנו? עד כמה אנחנו באמת מודעים להתנהגות שלנו, לבחירות שאנחנו עושים, לרף המוסריות שלנו?…

אני מוצאת עצמי תוהה בעניין הזה לאחרונה. לכאורה- מכירים! ברור, לא? אבל… האמנם?

תמיד אני חושבת שאנחנו כל כך קרובים אצל עצמנו כך שלא פעם חסרה לנו פרספקטיבה. ולא תמיד זה לטובתנו.

מה שברור לנו זה מה אנחנו מצפים מהילדים שלנו: להיות טובים ונכונים, להיות ראויים, להיות תמיד מוסריים… כמונו?

מעניין לבדוק.

הבדיקה המקדימה הזו יכולה בהחלט לעזור לנו להבין מה קורה לנו בפנים,

איפה ומה בדיוק קשה לנו ולאיפה אנחנו רוצים להוביל את השיחה.

העיבוד המקדים עושה הבדל גדול, ומאפשר לנו להגיע לשיחה מגובשים ומאורגנים יותר רגשית.

בעודי כותבת את הניוזלטר הזה קופצת לי חלונית במחשב המודיעה שאסי דיין נפטר. בום!

עם כל כמה שזה היה כבר כתוב על הקיר הרבה זמן, שראינו את ההתדרדרות והדעיכה, שהבנו שהוא לא יהיה איתנו עוד הרבה, זה מפתיע וקשה…

לא מזמן צפיתי בסדרה האוטוביוגרפית על חייו "החיים כשמועה" שהיא בדיוק כמוהו- אותנטית, אינטליגנטית, מרתקת ומכמירת לב.

אדם שהיה כל כך כל כך כשרוני, יצירתי, פורה, כריזמטי, שנון, יפה תואר… היה לו הכל, כולל נקודת פתיחה מבטיחה, ייחוס ומעמד,

ועם כל זה, חסר היה את אותו מרכיב חיוני ובסיסי לחיים- שמחה בלב.

כל חייו ניהל דיאלוג פנימי נוקב וכאוב עם אבא משה דיין שלא היה שם כשהיה צריך אותו, שלא חיבק ולא התפעל,

לא סיפק את אבות המזון החיוניים והבסיסיים כל כך לכל ילד, והותיר חלל גדול.

כל כך עצוב לחיות ככה. למות ככה.

זכרו ברוך ומבורך .