הוריה של יהלי יושבים מולי ואי אפשר שלא לחוש בייאוש האופף אותם. "איך זה הגיע למצב הזה?" הם שואלים אותי, "ומה עושים???"

יהלי היא מתבגרת בת 16, סופר אינטליגנטית ונבונה, סופר מוכשרת, שלא רוצה ללכת לבית ספר.

זה לא התחיל מעכשיו, חוסר הרצון הזה, אלא שזה הגיע למצב בו היא מגלה התנגדות פיזית ממש והוריה, מודאגים ואובדי עצות,

מספרים לי איך כל בוקר מחדש, הם עושים שמיניות באוויר על מנת להוציא אותה מהבית, עד כדי מאבק פיזי של ממש.

ואם זה לא מספיק, הם גם מוצאים עצמם מתמודדים, כל יום מחדש, עם סדרת שאלות ואמירות נוקבות כמו: למה צריך את הדבר הזה?

זה לא מעניין אותי! אני לא אשתמש בזה אף פעם! המורים פה לא יודעים דברים שאני יודעת! משעמם לי! זה לא קשור אלי!

מי צריך את הבגרות הזאת בכלל? ועוד כהנה וכהנה אמירות…

יהלי כבר עברה כמה בתי ספר בשנים האחרונות, ואפילו עלתה האפשרות שהיא תפסיק ללמוד ותמצא מסגרת אחרת מחייבת של עבודה.

אלא שהוריה ממש לא יכולים לסמוך עליה שאכן תמצא עבודה כזו ותתמיד בה. הם מבינים כבר שיש בעיה. יהלי עושה רק את מה שהיא אוהבת.

(והיא כמובן לא היחידה, פוגשת סיפורים דומים לזה על בסיס קבוע…)

ואז נזכרתי בגרפיטי שצילמתי לפני כמה שבועות ברח' ריינס בת"א. כבר אז חשבתי עד כמה זה משקף את המסר שילדינו חיים לאורו היום… הנה לפניכם:

"מה ששנוא עליך – אל תעשה!!"

המסר הזה מועבר אליהם מכל עבר, וגם אנחנו, מבלי משים, תורמים את תרומתנו.

"תעשי רק מה שאת אוהבת" שרה גלי עטרי, "ילד שלי, לך רק בדרך שלך" שר מוקי וכולנו שרים איתם בקול גדול ובהתרוממות רוח,

מאושרים שיכולים לעשות תיקון גדול לעצמנו ולתת לילדים שלנו את מה שלנו לא היה- החרות לבחור ולעשות רק מה שאנחנו רוצים ואוהבים!

כן, בטח שחשוב לנו שהם יעשו מה שאנחנו מבקשים, אבל באותה נשימה אנחנו רוצים לפרגן להם, מרחמים עליהם, פוחדים מהתגובות שלהם לבקשות שלנו,

עייפים מלהיכנס לתהליך עקבי של למידה, ולא פחות מזה- מעריצים את הדעתנות שלהם, את האסרטיביות והיכולת המופלאה שלהם להיות נאמנים לעצמם.

וכך קורה שאנחנו מוותרים להם וילדים היום יותר ויותר עושים רק מה שמתאים להם. כמו שמציג הגרפיטי הזה בהכי פשוט שיש: מה ששנוא עליך, אל תעשה. נ ק ו ד ה.

אז מה עושים?

מכירים בזה, מבינים מאיפה זה בא, מחפשים איפה וכמה אנחנו מוותרים ועושים חישוב מסלול מחדש, שיש בו סעיפים עליהם אנחנו לא מוותרים,

אלא שבאמת חשובים לנו, ועובדים בזה. בעקביות אין קץ, עד שהמסר נקלט.

אם אתם מרגישים שקשה לכם לבד, שאתם לא יודעים מה בדיוק עושים, שאתם מתחילים טוב ונשברים באמצע,

שהייתם רוצים ליווי ותמיכה בתהליך כך שהפעם זה יצליח סופסופ…! – דברו איתי. אשמח לעזור.

שלכם באהבה,

אלי

הרבה פעמים יוצא לי להגיד להורים צעירים המגיעים אלי, שבשביל הילדים שלהם הם כמו משה שירד מהר סיני עם עשרת הדברות.

כל מה שיגידו להם – זו אמת צרופה מבחינתם. ככה זה ולא אחרת. זה כמובן בתנאי שהם אומרים את הדברים ברצינות, בהתכוונות וגם בעקביות הראויה…

אז יש פה בעצם הזדמנות להחליט איך אנחנו רוצים לראות את המשפחה שלנו ולפעול בהתאם- אלו ערכים חשובים לנו ולא נוותר עליהם,

מה אנחנו דוחים על הסף, מה לא נכניס הביתה בשום פנים ואופן… פשוט לא?

אבל. בואו נזכור מה קרה אחר כך, שם בהר סיני. בעוד עם ישראל מחכה למשה שירד מההר, מייחל למנהיג בעל שיעור קומה שישמור עליהם,

שיוביל אותם בבטחה לארץ המובטחת, הם לא עמדו בצפייה, קושי בדחיית סיפוקים אני מניחה, וברגע אחד חזרו לאמונות הישנות שלהם,

מונחים על ידי האוטומטים, הדחפים והחולשות הטבועים בהם, ובנו את עגל הזהב.

האם זה לא בדיוק מה שקורה בהורות? לנו ההורים יש תמונת מציאות שאנחנו מאמינים בה ורוצים ליצור אותה.

רוצים לתת לילדים שלנו את הטוב ביותר שיש לנו, ומשתדלים לפעול בכיוון הזה. אבל מה לעשות שגם להם יש דחפים, מאווים, חשקים ורצונות משלהם,

שלא פעם מסתכסכים עם שלנו וקשה להם להתמודד עם ה"לא", ה"אי אפשר" וה"אחר-כך"? (שוב בעיה של קושי בדחיית סיפוקים והכלת תסכולים…).

אז עכשיו נשאר לנו רק להחליט איזה מין מנהיגים אנחנו רוצים להיות. עד כמה 'נצמד לכתוב', למה שנראה לנו חשוב ולא נוותר עליו בשום אופן,

ועד כמה נישאר עם ראש פתוח, נבדוק עם עצמנו למה זה כל כך חשוב לנו, נראה את הילדים שלנו על הדחפים והרצונות שלהם וניתן גם להם מקום… ונדע לאזן בין השניים.

ואולי זו כל התורה כולה…

מחשבות ממרומי הסולם, בעודי מנסה לשמור על שיווי משקל ובו בזמן להגיע למקומות העמוקים והגבוהים יותר בארונות המטבח שלי.

אלוהים יודע למה ואיך זה קורה… אבל זה קורה! איכשהו רובנו מוצאים עצמנו עסוקים בניקיון הבית בימים אלו רגע לפני החג. ואני חושבת- מה עם ניקיון ביחסים?

הלא גם שם, באופן טבעי, מצטבר לו לכלוך: אבק, כתם של משהו שנשפך, פירורים שהשתרבבו…

גם שם נערמים דברים שאין לנו כבר חפץ בהם, שרק מעמיסים עלינו והגיע הזמן להיפטר מהם…

ואולי זה הרגע?

אז יאללה! ניקיון פסח גם ביחסים!!

מה למשל? הנה כמה כיוונים אפשריים:

להקשיב יותר לילדים, להתעניין באמת במה שהם מספרים לנו על עצמם. למצוא בהם את האור ואת היופי (ובכל אחד יש!),

לשמוע את ההערות שלהם עלינו ולבדוק בכנות אם יש משהו בדבריהם (וכנראה שיש! אלא מה?), להודות להם שהאירו את עינינו,

שלימדו אותנו משהו חדש על עצמנו, למצוא זמן בילוי יחד (אפילו שעה אחת בשבוע עושה את ההבדל!), להיות אמיתיים איתם. אותנטיים.

לוותר על צדקנות ("אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה!" באמת?), להבין שאם משהו מפריע לנו במי שהם או בהתנהלות שלהם זה אחד משניים:

או שהם מזכירים לי את עצמי או שיש כאן משהו שהייתי רוצה לעצמי ולא מצליחה…

לשתף ברגשות, במה שלא מתאים יותר להם ולכם, ומנגד לבקש בקשות ומשאלות, להתייעץ, להיעזר.

לתת להם תחושה שאין עליהם (ובאמת אין עליהם!!). לסמוך עליהם. להאמין להם.

לראות עד כמה הם אוהבים, צריכים אתכם, רוצים בטובתכם. וכשנדמה לכם לפעמים שלא- הזכירו לעצמכם שזה לא נגדכם, זה בעדם.

בעד ההתפתחות, העצמאות והנפרדות שלהם.

ולפתוח את הלב! עוד ועוד! לתת לאביב להיכנס פנימה על שלל ריחותיו המשכרים וצבעוניותו העזה.

חג משמח משפחתי ונעים שיהיה לנו!

בדברים שניסיתם ולא הצלחתם (ואולי ממשיכים ומנסים עד עצם היום הזה ממש…), בטעויות שטעיתם,

במעשים או אמירות שאתם מתחרטים עליהם… גם זה חלק חשוב במודלינג שלכם.

לתת מקום למקומות הפחות מוצלחים שלכם, הפחות "נוצצים" בכם. והנה אתם מקצרים את הדרך לרגע בו הם יבואו לספר לכם על המקומות האלה אצלם,

וגם- הם ירגישו קרבה גדולה יותר לכם מהמקום הכל כך אנושי הזה ש(גם) טועה.

לא תאמינו כמה מהר זה יגיע!