כשה"צריך" וה"בא לי" נפגשו לכוס קפה

הוריה של יהלי יושבים מולי ואי אפשר שלא לחוש בייאוש האופף אותם. "איך זה הגיע למצב הזה?" הם שואלים אותי, "ומה עושים???"

יהלי היא מתבגרת בת 16, סופר אינטליגנטית ונבונה, סופר מוכשרת, שלא רוצה ללכת לבית ספר.

זה לא התחיל מעכשיו, חוסר הרצון הזה, אלא שזה הגיע למצב בו היא מגלה התנגדות פיזית ממש והוריה, מודאגים ואובדי עצות,

מספרים לי איך כל בוקר מחדש, הם עושים שמיניות באוויר על מנת להוציא אותה מהבית, עד כדי מאבק פיזי של ממש.

ואם זה לא מספיק, הם גם מוצאים עצמם מתמודדים, כל יום מחדש, עם סדרת שאלות ואמירות נוקבות כמו: למה צריך את הדבר הזה?

זה לא מעניין אותי! אני לא אשתמש בזה אף פעם! המורים פה לא יודעים דברים שאני יודעת! משעמם לי! זה לא קשור אלי!

מי צריך את הבגרות הזאת בכלל? ועוד כהנה וכהנה אמירות…

יהלי כבר עברה כמה בתי ספר בשנים האחרונות, ואפילו עלתה האפשרות שהיא תפסיק ללמוד ותמצא מסגרת אחרת מחייבת של עבודה.

אלא שהוריה ממש לא יכולים לסמוך עליה שאכן תמצא עבודה כזו ותתמיד בה. הם מבינים כבר שיש בעיה. יהלי עושה רק את מה שהיא אוהבת.

(והיא כמובן לא היחידה, פוגשת סיפורים דומים לזה על בסיס קבוע…)

ואז נזכרתי בגרפיטי שצילמתי לפני כמה שבועות ברח' ריינס בת"א. כבר אז חשבתי עד כמה זה משקף את המסר שילדינו חיים לאורו היום… הנה לפניכם:

"מה ששנוא עליך – אל תעשה!!"

המסר הזה מועבר אליהם מכל עבר, וגם אנחנו, מבלי משים, תורמים את תרומתנו.

"תעשי רק מה שאת אוהבת" שרה גלי עטרי, "ילד שלי, לך רק בדרך שלך" שר מוקי וכולנו שרים איתם בקול גדול ובהתרוממות רוח,

מאושרים שיכולים לעשות תיקון גדול לעצמנו ולתת לילדים שלנו את מה שלנו לא היה- החרות לבחור ולעשות רק מה שאנחנו רוצים ואוהבים!

כן, בטח שחשוב לנו שהם יעשו מה שאנחנו מבקשים, אבל באותה נשימה אנחנו רוצים לפרגן להם, מרחמים עליהם, פוחדים מהתגובות שלהם לבקשות שלנו,

עייפים מלהיכנס לתהליך עקבי של למידה, ולא פחות מזה- מעריצים את הדעתנות שלהם, את האסרטיביות והיכולת המופלאה שלהם להיות נאמנים לעצמם.

וכך קורה שאנחנו מוותרים להם וילדים היום יותר ויותר עושים רק מה שמתאים להם. כמו שמציג הגרפיטי הזה בהכי פשוט שיש: מה ששנוא עליך, אל תעשה. נ ק ו ד ה.

אז מה עושים?

מכירים בזה, מבינים מאיפה זה בא, מחפשים איפה וכמה אנחנו מוותרים ועושים חישוב מסלול מחדש, שיש בו סעיפים עליהם אנחנו לא מוותרים,

אלא שבאמת חשובים לנו, ועובדים בזה. בעקביות אין קץ, עד שהמסר נקלט.

אם אתם מרגישים שקשה לכם לבד, שאתם לא יודעים מה בדיוק עושים, שאתם מתחילים טוב ונשברים באמצע,

שהייתם רוצים ליווי ותמיכה בתהליך כך שהפעם זה יצליח סופסופ…! – דברו איתי. אשמח לעזור.

שלכם באהבה,

אלי